החלטה בתיק ע"א 47775-06-12

לפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין שניתן בת"א 4289/07 (כב' השופט ישי קורן) מתאריך 10.5.2012, אשר קיבל את תביעת המשיבה (להלן: העירייה) וחייב את המבקשים לפנות מקרקעין אשר מצויים בתל אביב (להלן: המקרקעין) ולמסור את החזקה בהם לעירייה.

כך גם חייב בית המשפט  את המבקשים לשלם לעירייה 100,000 ש"ח בגין דמי שימוש ראויים, וכן 600 דולר לחודש מיום הגשת התביעה ועד לפינוי המקרקעין, וכן אגרות, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

רקע וטענות הצדדים:

1.         בשנת 2007 הגישה העירייה תביעה כנגד המבקשת 1 (להלן: חברת התורן) לפינוי מקרקעין המצויים בסמוך לשדרות ירושלים בתל-אביב, וכשהבעלות במקרקעין נרשמה ע"ש העירייה בשנת 1975 מכוח הסדר מקרקעין.

לאור טענות חברת התורן, צורפו כנתבעים המבקש 4 (להלן: גנזי) אשר הינו הבעלים של חברת התורן, ובנוסף המבקשים 2 ו- 3 (להלן: אבו סיף) אשר טענו כי משפחתם מחזיקה במקרקעין מזה שנים, וכי השכירו בשכירות מוגנת את המקרקעין לחברת התורן עוד משנת 1985.

2.         בית המשפט קבע כי מעת שהזכויות במקרקעין רשומות ע"ש העירייה, על הנתבעים להוכיח כי אינם מסיגי גבול. בית המשפט דחה את טענות המבקשים בכל הקשור לנושא הבעלות, לאור הליכי ההסדר, כך גם קבע כי המקרקעין אינם נכללים באשר כונה כמתחם "פרדס אבו סיף" עבורו קיבלו אבו סיף פיצוי.

בניגוד לטענת המבקשים, קבע בית משפט קמא כי לאור עדותה של הגב' ירקוני, מומחית לפיענוח תצ"א אשר בית המשפט נתן אמון בעדותה, עולה כי משנת 1951 ועד שנת 1963 שטח המקרקעין היה ריק וללא שימוש. כך משנת 1976 ועד שנת 1980 רוב השטח נשאר ריק פרט לקירות בלבד בחלק המערבי, בין השנים 1986 עד 1991 לא נראתה אחסנה פתוחה בשטח. רק בשנת 1995 נראתה אחסנה פתוחה מצומצמת בהיקפה במרכז השטח, אשר גדלה בשנת 2001, ורק בשנת 2003 נראתה לראשונה אחסנה פתוחה בכל שטח המקרקעין. בית המשפט נדרש לנושא זה, הואיל וחברת התורן טענה כי מזה שנים היא מאחסנת ציוד זה או אחר בשטח המקרקעין.

משכך, קבע בית המשפט כי לא הוכחה הסכמה מכללא מצד העירייה. ההיפך מכך, עם התחלת השימוש הנרחב במקרקעין בשנת 2003, פנתה העירייה לחברת התורן בדרישה לפינוי, וכשלמעשה נקבע כי המבקשים פלשו למקרקעין בשנת 2001.

בנוסף, קבע בית משפט קמא כי המבקשים לא הוכיחו כי ניתנה להם רשות בכלל ועל אחת כמה וכמה רשות בלתי הדירה.

עוד הדגיש בית המשפט קמא כי בכל מקרה, כל טענות חברת התורן נסמכות על זכויות נטענות של אבו סיף, כביכול, ואין היא טוענת לזכויות מכוחה היא.

3.         עם זאת, קבע בית משפט קמא כי הפינוי יבוצע עד ליום 15.8.2012.

רק ביום 21.8.2012 - דהיינו לאחר המועד שנקבע לפינוי "נזכרו" המבקשים לפנות בבקשה לעיכוב ביצוע, אולם פנו לבית משפט זה מבלי שפנו תחילה לבית משפט קמא. משכך, פנו המבקשים לבית משפט קמא אשר דחה את בקשת עיכוב הביצוע, בציינו כי הוא מעדיף את עמדת העירייה "מקום בו מחזיקים הנתבעים במקרקעי ציבור ללא זכות שבדין. יש ליתן עדיפות לאינטרס הציבורי".

4.         המבקשים טענו כי יש להם סיכויים טובים לזכות בערעור וכי פינוי השטח והציוד הרב שמאוחסן בו ואחסונו במקום חלופי, יהווה נזק כבד ובלתי הפיך עבורם. לטענתם, משפחתם החזיקה והשתמשה במקרקעין עוד לפני שהוכרזו כמוסדרים, וכי העירייה מעולם לא הביעה התנגדות להחזקת המקרקעין על ידם ואף גבתה מהם ארנונה בשל השימוש במקרקעין. המבקשים טענו שבית משפט קמא שגה כשפסק שהם כשלו מלהוכיח את דבר בעלותם במקרקעין, כאשר לטענתם העירייה לא הרימה את נטל ההוכחה. כן טענו המבקשים כי בית המשפט קמא שגא כאשר קבע שהם לא היו ברי רשות במקרקעין וטענו ל"השתק רשות" לאור העובדה שהעירייה לא נקטה במשך שנים רבות צעדים כלשהם נגדם, באופן שיצר מצג אובייקטיבי לפיו העירייה מסכימה להחזקת הקרקע על ידי המבקשים. המבקשים טענו בנוסף כי העירייה לא זכאית לדמי השימוש שפסק בית משפט קמא, כאשר ייעוד הקרקע הוא לשצ"פ בלבד.

מבחינת מאזן הנוחות טענו המבקשים כי זה נוטה לטובתם באופן מובהק שכן פינויים יביא לכך שההשקעה הכספית שהושקעה במקרקעין, כמו גם המוניטין שצברו ירד לטמיון, ונזקיהם מאי קבלת הבקשה גדולים מן הנזקים שייגרמו לעירייה, אם יעוכב ביצוע פסק הדין. כן עתרו לעיכוב תשלום דמי השימוש שנפסק לחבותם, עד להכרעה הסופית בערעור.

5.         העירייה טענה בתגובתה כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע שכן עסקינן בקרקעות ציבור ובתביעה כספית לגבי מקרקעין שהמבקשים אינם גרים בהם. כן טענה העירייה כי הוכח שהמקרקעין רשומים על שמה והמבקשים פלשו לקרקעות ציבור תוך רמיסת החוק, באופן שמחייב את פינויים בהקדם, תוך שהפנו לכך שבית משפט קמא דחה את טענות המבקשים לזכויות שונות במקרקעין, החל בבעלות וכלה ברשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעין. כן טענה העירייה כי המבקשים כרכו את חלקו הכספי של פסק הדין בנוגע לדמי השימוש שהושתו על המבקשים ובנוגע להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, וכי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה כשבועיים לאחר שחלף מועד הפינוי המקורי שנקבע בפסק הדין של בית משפט קמא.

כך גם התייחסה העירייה לטענות השונות של המבקשים, בהפנותה לקביעות בית משפט קמא, בהדגישה כי במהלך שנת 2006 הוצאו צווי הריסה מנהליים למכולות ומבנים שהוקמו מפעם לפעם במקרקעין, ואף הוגש כתב אישום כנגד גנזי, אשר הורשע לפי הודאתו.

בנוסף, טענה העירייה כי הבקשה אינה עונה על הנדרש לעיכוב ביצוע, הן מבחינת סיכויי הערעור והן מבחינת מאזן הנוחיות.

6.         בתשובתם לתגובת העירייה, שבו וטענו המבקשים כי סיכויי הערעור טובים, וכי פינויים ממקרקעין, מהווה מעשה בלתי הפיך אשר מאיין את תוצאותיה של זכייה אפשרית בערעור, כך שמאזן הנוחות נוטה באופן בולט לטובתם. כן טענו המבקשים כי העירייה השתהתה עשרות שנים בטרם הגישה את תביעתה, באופן שיצר מצג כי העירייה אינה מתנגדת להחזקתם ושימושם במקרקעין. 

דיון והכרעה: